המערכת עדיין מכניסה כסף. לשנות אותה נעשה מסוכן.

כתיבה מחדש מלאה מבקשת מהעסק לממן תקופה ארוכה בלי ערך חדש ללקוח, בזמן שהמערכת הקיימת עדיין דורשת תחזוקה. היא גם מניחה שההתנהגות הנוכחית מובנת במלואה, וזה בדיוק הדבר שלרוב אבד.

ברוב המערכות הסיכון מרוכז. מספר קטן של מודולים נושא את רוב הסכנה, והשאר שמיש. לקבוע מה שייך לאן זה אבחון, והוא זול מהכתיבה מחדש שהוא בדרך כלל מונע.

לפעמים החלפה באמת נכונה. כשכך, היא צריכה להיות החלטה מבוססת ראיות, מתוזמנת במכוון ומצומצמת לחלק שמצדיק אותה, ולא ברירת מחדל שנבחרת כי לא נעים לעבוד במערכת הקיימת.

הכישלון הנפוץ ביותר הוא להתייחס אליהן כאל שני תקציבים מתחרים, מה שהופך כל ישיבת תכנון לוויכוח שהצד הטכני מפסיד בו בסוף.

הגישה שעובדת היא לתזמן מודרניזציה מאחורי המפה הטכנולוגית: כשפיצ׳ר דורש נגיעה באזור מסוכן, אותו אזור משתפר כחלק מהעבודה. ההתקדמות בשניהם מגיעה מאותו מאמץ, והקטנת החוב נראית באספקה במקום להיות מוגנת כסעיף נפרד.